נדחתה בקשת חברת ביטוח להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית מטעם המל"

פתח דבר

בפני בקשה להתיר לנתבעת להביא ראית לסתור את קביעתה של הוועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") מיום 23.12.04, בהתאם לאמור בסיפא של סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), אשר קבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 34 ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

לחילופין מתבקש בית המשפט להורות על זימונם של הרופאים אשר ישבו בוועדה הרפואית  מטעם המל"ל (להלן: "הוועדה"), לחקירה על קביעתם, מכוח סעיף 26(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971.

המבקשת טוענת בבקשתה כי קביעת הוועדה אינה משקפת את מצבה הרפואי של התובעת. לפיה, אין מדובר אלא בפגיעה קלה אשר אינה מצדיקה קביעת נכות רפואית ואף עובדת היותה קיימת עובר לתאונה לא קיבלה כל התייחסות.

זאת ועוד, טוענת המבקשת בסעיף 7 לבקשתה כי התובעת הסתירה מבית המשפט ואף מהוועדה הרפואית של המל"ל את העובדה כי הייתה מטופלת ובמעקב פסיכיאטרי כשלוש שנים עובר לתאונה בשנת 1999. באשר על כן, כשלה הוועדה, טענת המבקשת, בבדיקת הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הנזק הרפואי לו טוענת התובעת.

המשיבה טוענת מצידה כי מדובר בבקשה מרובת סתירות פנימיות, קנטרנית, טורדנית, וחסרת כל בסיס. יתרה מכך, לטענתה הגשת הבקשה כשנתיים לאחר הגשת התביעה לוקה בשיהוי חמור.

המשיבה כופרת בטענה כי הסתירה מידע אודות עברה הרפואי. על פיה, עברה המלא עמד לעיון הוועדות הרפואיות אשר בדקו אותה משך תקופה ממושכת, לאורך 5 וועדות רפואיות אשר נוהלו באופן יסודי ומעמיק. על כן, די בכך על מנת לחסום את הדרך בפני ניסיון להביא ראיות לסתור את קביעותיה, או לחלוק על אופן הפעלת שיקול דעתה בעניין.

דין ודברים

סעיף 6ב  לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, קובע בהאי לישנא:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית משפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו."

הלכה ידועה זה מכבר היא, שהליך של בקשה להבאת ראיות לסתור אינו מהווה ערעור על החלטת הועדה הרפואית של המל"ל. מתן היתר להבאת ראיות לסתור יינתן רק אם יוכח כי עסקינן במקרה חריג ובנסיבות יוצאות דופן.

החריג לכלל העולה מהסיפא של סעיף 6ב לחוק הפיצויים נוסח בבר"ע 634/85 - אבו עליון עודה נ' "רותם" - חברה לביטוח בע"מ . פ"ד לט(4), 505 ,עמ' 508-509. ע"י המשנה לנשיא מ. בן  פורת (תואר דאז) בזו הלשון :

"בית המשפט מוסמך לסטות מכלל זה ולהתיר הבאת ראיות לסתור במקרה חריג, היינו בנסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת.

מן הראוי שהחריגים לכלל יעוצבו בדרך האינדוקציה תוך בדיקת כל מקרה נתון על פי נסיבותיו ולא בדרך של קביעת רשימה סגורה מראש. אולם בקוים כלליים ניתן לדעתי להצביע על שני סוגי טעמים:

(א) טעמים משפטיים כגון, אם נראה לבית המשפט כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי כגון, תרמית), קל וחומר - מדעיקרא (כגון פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי).

(ב) טעמים עובדתיים ברי משקל וחדשים, כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת.

נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ כמובן לפתחו של הטוען לקיומן."

עם כן, במקרה שלפנינו טוענת המבקשת כי יש בידה אותם טעמים, הן משפטיים והן עובדתיים לביסוס מתן היתר הבאת ראיות לסתור. אומר על כך, כי מקריאת הבקשה והתגובה עולה כי אין אלה פני הדברים.

הטעמים העובדתיים והמשפטיים אותם מתארת המבקשת מתמצים למעשה בטענה אחת, היא עברה הפסיכיאטרי של התובעת, אשר הוסתר במתכוון, לטענתה, מעיני הוועדה הרפואית כמו גם מעיני בית המשפט.

דברים אלה אינם מתיישבים עם סעיף 9ד לבקשתה, בו מתארת האחרונה דברים מתוך פרק הסיכום והמסקנות של הוועדה, על פיהם עולה כי התובעת הייתה במעקב פסיכיאטרי משנת 1999. בכך נשמטת למעשה הקרקע תחת הטענה, כי דבר היותה של התובעת מטופלת עובר לתאונה על ידי הפסיכיאטרית ד"ר איזבלה, הוסתר מעיני הוועדה.

אשר לטיב ההתייחסות של הוועדה הרפואית לנטען מעלה, אומר כי אין בכוונתי להתערב באופן הפעלת שיקול דעתה שכן הדבר רחוק ממומחיותו של בית המשפט. נראה כי מלוא המסמכים הרפואיים עמדו בפני הוועדה עת קבעה גובה הנכות הרפואית, הוועדה נתנה לממצאים משקל ראוי, ומטעמיה בחרה שלא לקשור בין נזקי התובעת הנטענים לאחר התאונה לבין המעקב בו שהתה כ-3 שנים עובר למועד התאונה.